פסק-דין בתיק ת"א 151579/09

פסק הדין ניתן בתביעה שטרית שהגישה התובעת נגד הנתבעים לביצוע שטר חוב של הנתבעת 1 לטובת התובעת אשר הנתבע 2 ערב בערבות אוואל לפירעונו - שטר מיום 3/9/01 על סך 100,000 ש"ח שמועד פירעונו ביום 1/8/03.

הנתבע 2 הגיש שתי התנגדויות לביצוע השטר - האחת בשם הנתבעת 1 בת.א. 151615/09 והשנייה בשם עצמו בת.א. 151579/09. על פי תצהיריו של הנתבע 2 אשר צורפו לכתבי ההתנגדות הנ"ל, שטר החוב ניתן לתובעת כנגד הלוואות שנתנה לנתבעת 1 לצורך רכישת מכוניות. עוד הצהיר הנתבע 2 כי הנתבעת 1 החזירה את כל הרכבים שהיו קשורים לעסקאות ההלוואה ופרעה את ההלוואות עוד לפני תאריך הפירעון המצוין על השטר (1/8/03) - תאריך אשר נטען כי זויף על ידי התובעת, שכן מועדי סיום ההלוואות מאוחרות למועד המצוין על השטר. כמו כן הוצהר שאם יבוצע חישוב מדויק, יתברר שלא רק שהנתבעים אינם חייבים דבר לתובעת, אלא שהתובעת היא שחייבת כספים לנתבעים. לטענת הנתבע 2 בתצהיריו, היה על התובעת להציג את כל המסמכים הנדרשים לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, והיא פעלה שלא כדין כאשר הוציאה את השטר לפירעון ללא צירוף חישוב המצביע על יתרת חוב. בנוסף נטען כי התובעת פעלה שלא בתום לב כאשר פתחה את תיק ההוצל"פ לביצוע השטר רק למעלה מחמש שנים לאחר מועד פירעונו, כאשר קודם לכן לא ניסתה לפנות אל הנתבע 2 על מנת לברר את עניין החוב. בהקשר זה הצהיר הנתבע 2 כי התובעת פעלה שלא בתום לב גם לגבי שטר חוב נוסף שהגישה לביצוע בתיק אחר על סך 20,000 ש"ח, אף שהיה עליה לפעול רק בגין חלק קטן מהשטר הנ"ל על סך של 5,000 ש"ח.

ההתנגדויות התקבלו וניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה ולהגיש כתב הגנה בתיק.

בכתב ההגנה חזרו הנתבעים על הטענות בתצהיריו של הנתבע 2 הנ"ל, וכן העלו מספר טענות נוספות. מכתב ההגנה עולה בין היתר כי בחודש נובמבר 2002 נקלעה הנתבעת 1 לקשיים, וכתוצאה מכך התקשתה לשלם לתובעת את הסכומים החודשיים בגין ההלוואות. עוד נטען כי בתקופה שבין 20/3/03 ועד 15/4/03 אולצה הנתבעת 1 על ידי התובעת להחזיר לה את הרכבים לפני סיום מועד ההלוואות נשוא התביעה. לטענת הנתבעים, לגבי רכבים שהיו בידי עובדי הנתבעת 1 אשר סירבו להחזירם, מסר הנתבע 2 באופן אישי את כל הפרטים שנדרשו על ידי התובעת לגבי אותם עובדים, והתובעת שלחה גרר מטעמה כדי להשיב אליה את הרכבים. כמו כן נטען כי בחודש דצמבר 2002 במהלך פגישה בין התובעת לנתבעים נערך חישוב על ידי התובעת שלפיו יתרת החוב של הנתבעים עמדה על סך של 204,299 ש"ח, בעוד שווי הרכבים במועד זה עמד על סך של כ- 539,000 ש"ח, ועל פי אותו חישוב התובעת היא זו שחייבת לנתבעים למעלה מ- 300,000 ש"ח.

לאחר הגשת כתב ההגנה ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית, וכפי שצוין בהחלטה מאוחרת יותר, עקב טעות נקבע שעל התובעת להגיש את תצהיריה תחילה.

הגב' אתי עומרד הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. הגב' עומרד הצהירה כי הינה מנהלת חשבונות אצל התובעת ומכירה את חשבונם של הנתבעים אצלה, ומתצהירה עולה כי שטר החוב נתקבל אצל התובעת להבטחת החיובים השוטפים של הנתבעים כלפיה, כאשר הוסכם כי התובעת זכאית להשלים את הסכום והתאריך בכל שטר חוב שתקבל ולהציגו לגבייה בלשכת ההוצאה לפועל. עוד עולה מהתצהיר כי בפגישה שהתקיימה במשרדי התובעת בחודש דצמבר 2002 בין הנתבע 2 לבין דוד חסון, התחייב הנתבע 2 לבצע תשלומים מיידיים על חשבון חובו ההולך וגדל לתובעת, ולאחר שלא עמד בסיכומים הודיעה התובעת לנתבעים על סיום כל חוזי השכירות עקב הפרתם היסודית, והם נדרשו להחזיר את כל כלי הרכב שנמצאים בידיהם. על פי תצהירה של הגב' עומרד, בחודש אוגוסט 2003 ערכה תחשיב של חוב הנתבעים לתובעת אשר הגיע לכדי 334,000 ש"ח והורכב בין היתר מחיובים בגין דמי שכירות לטווח קצר בסך של כ- 60,000 ש"ח וכן מתשלומים שונים החלים על השוכרים לפי החוזים בגין עסקאות שכירות לטווח ארוך בסך של כ- 262,000 ש"ח. בתמיכה לתחשיבי החוב צורפו לתצהיר נספחים ד-ז. הגב' עומרד הצהירה כי סכום החוב בסך של 334,000 ש"ח הנ"ל אינו כולל פיצויים בגין אי החזרת כלי הרכב אשר שיעורם מגיע לכדי עשרות אלפי שקלים. כן הצהירה כי לאחר הכנת התחשיב הוחזר לתובעת בחודש ספטמבר 2003 רכב מסוג סיטרואן ברלינגו אשר נמכר בסך של 49,801 ש"ח ולכן יש להקטין את יתרת החוב בסך של 48,000 ש"ח.

הגב' עומרד התייחסה לטענתו של הנתבע 2 כי התובעת היא שחייבת לנתבעים כספים, וכן למסמך שאליו הפנו הנתבעים שלפיו חובה של הנתבעת 1 לתובעת עמד על סך של 204,000 ש"ח בלבד, ואילו ערכם של כלי הרכב אשר הוחזרו לתובעת הינו 539,000 ש"ח. הגב' עומרד הצהירה כי מסמך זה מיום 12/12/02 אשר צירף הנתבע 2 לתצהירו הינו תחשיב קרן החוב המעותד של הנתבעת 1 לתובעת בגין שמונה עסקאות שכירות שנעשו, ואינו כולל את חובות העבר של הנתבעת 1 לתובעת. כמו כן הוצהר כי התובעת הביאה בחשבון את החזרם של שישה כלי הרכב שהיו בחזקת הנתבעת 1, אולם שני כלי רכב נוספים שמסרה התובעת לנתבעת 1 לא הוחזרו עד ליום עריכת התצהיר. בנוסף ישנה התייחסות לטענת הנתבעים בדבר זיכוי בגובה שווי הרכב, והוצהר כי משלא מימשה הנתבעת 1 את האופציה לרכישת הרכבים הקבועה בהסכמי השכירות ואף לא הייתה זכאית לממשה, אין לנתבעים זכות לתבוע זיכוי עבור שוויו של רכב אשר לא רכשו.    

הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית שבו חזר על טענותיו בתצהירים אשר צורפו לכתבי ההתנגדות ובכתב ההגנה הנ"ל. כן נטען בתצהיר זה כי הואיל והנתבע 2 פעל בשיתוף פעולה מלא עם התובעת במטרה להחזיר לידיה את הרכבים, הרי שלגבי הרכבים שטרם הוחזרו - החזרתם הייתה באחריותה של התובעת בלבד. 

במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל וכן שני עדים נוספים: מר עוזי טאנוס אשר זומן להעיד מטעם הנתבעים ומר דוד חסון אשר זומן להעיד מטעם התובעת. מעדותו של מר טאנוס עלה בין היתר כי בתקופה הרלוונטית הגיע למשרדי התובעת כדי לקחת את הרכבים שמסרה לנתבעים למוסך שהיה בבעלותו, והיה נוכח בחלק מהפגישות והשיחות שהתקיימו בין הנתבע 2 לבין מי מטעם התובעת בעניין הרכבים. מר חסון התייחס בעדותו בין השאר לדברים שאמר לנתבע 2 בנוגע לעסקאות במועד החתימה על ההסכמים, ואף לאחר מכן במהלך הניסיונות להסדיר את החוב.

דיון

אין חולק כי הנתבע 2 חתם על שטר החוב, הן בשם הנתבעת 1 כעושה השטר והן באופן אישי כערב. בנוסף לא הכחיש הנתבע 2 כי בעת שחתם על שטר החוב לא מולאו הסכום לתשלום ומועד הפירעון, ולכן חל בעניינו סעיף 19(א) לפקודת השטרות הקובע לאמור:

"היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו".

הנתבעים אף לא הציגו ראיות הסותרות את גרסתה של הגב' עומרד כי השטר נתקבל אצל התובעת לשם הבטחת החיובים השוטפים של הנתבעים כלפיה, וכי הוסכם שהתובעת זכאית להשלים את הסכום והתאריך בכל שטר חוב שתקבל ולהציגו לגבייה בלשכת ההוצאה לפועל. לפיכך, אין לקבל את טענתם של הנתבעים כי מועד הפירעון המופיע על השטר זויף על ידי התובעת.

מגרסתם של שני הצדדים עולה כי למעשה מדובר בשטר ביטחון להבטחת התחייבויותיהם של הנתבעים כלפי התובעת, כאשר הנטל על הנתבעים להוכיח כי התחייבויות אלה קוימו במלואן, ולכן לא התקיים התנאי לפירעון השטר (ראו למשל ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830).  

הנתבע 2 לא הכחיש כי חתם בשם הנתבעת 1 על ההסכמים המצורפים לתצהירה של הגב' עומרד, ובהם "חוזי השכרה" לטווח קצר לתקופות שונות, וכן הסכמים נוספים שכותרתם "חוזה שכירות, 36 חודשים" שלפיהם התחייבה הנתבעת 1 לשכור רכבים ל- 36 חודשים תמורת תשלומים חודשיים וניתנה לה האופציה לרכוש את הרכבים בתום תקופה זו. הנתבע 2 העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי לא קרא את ההסכמים לפני שחתם עליהם וכי מר חסון הסביר לו שאין מה לעבור על כל החוזים וההסכמים כי מה שהסביר לו הוא מה שקיים (סוף עמוד 18 לפרוטוקול). ואולם, הנתבע 2 כלל לא העלה טענה זו בתצהירים אשר הוגשו בתמיכה לכתבי ההתנגדות, בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית, ועל כן מדובר בגרסה כבושה שאין לייחס לה משקל של ממש. מעבר לכך, הלכה ידועה היא כי "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכנו של המסמך אשר יהא" (ראו דבריו של כב' השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור בעמ' 117 שאליהם הפנתה כב' השופטת דורנר בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, נד(2) 559, בפסקה 10). כאמור לעיל, הנתבע 2 העלה את הטענה כי לא קרא את ההסכמים לראשונה בחקירתו הנגדית, מבלי להציג ראיות או עדויות כלשהן לתמיכה בטענה זו, כאשר העד הנוסף היחיד מטעם הנתבעים, מר טאנוס, העיד כי איננו יודע אם הנתבע 2 קרא את ההסכמים (סוף עמוד 14 ותחילת עמוד 15 לפרוטוקול). מנגד, מעדותו של מר חסון עלה כי ההסכמים כלל לא נחתמו בפניו אלא בפני עובד/ת אחר/ת של התובעת בשם אושי פרלה (עמוד 23 מול שורות 21-26). על כל פנים, הנתבע 2 טען כי הוסבר לו שמדובר בעסקאות הלוואה לצורך רכישת רכבים, ומכאן שידע או שהיה עליו לדעת שעל הנתבעת 1 לפרוע את כל התשלומים כסדרם, ובאם לא תעשה כן תוכל התובעת לפעול לגביית חובה, בין היתר באמצעות שטר החוב.

הנתבעים לא הציגו כל פירוט של הסכומים ששולמו לתובעת, כאשר מעדותו של הנתבע 2 עצמו עלה כי החל מחודש נובמבר 2002, כשנה לפני תום התקופה הקבועה בהסכמים, לא עמדה הנתבעת 1 בתשלומים ושילמה "רק תשלום אחד או שניים, לא יותר" (עמוד 16 לפרוטוקול מול שורות 8-12). יצוין כי על פי סעיף 16.5 להסכמים שעליהם חתם הנתבע 2 בשם הנתבעת 1 וכותרתם "חוזה שכירות, 36 חודשים", במקרה של אי עמידה של השוכרת בתשלומים וסיום מוקדם של חוזה השכירות, יהיה השוכר חייב לשלם למשכירה בין היתר "... דמי שימוש ששיעורם כשיעור כדמי השכירות שהיו נהוגים אצל המשכירה לפי תעריף חודשי בעת הודעת הביטול עבור כלי רכב מן הסוג והדגם של המכונית המושכרת, וזאת החל ממתן הודעת הביטול ועד להחזרת המכונית לידי המשכירה כשהיא במצב נאות ובהתאם לאמור בסעיף זה". הלכה למעשה, וכפי שעולה מגרסאותיהם של שני הצדדים, לא חויבה הנתבעת 1 בתשלומים לפי סעיף 16.5 הנ"ל, ותחשיב החוב בוצע על ידי חיוב הנתבעת 1 ביתרת התשלומים החודשיים בגין כל רכב ובדמי מימוש האופציה, וזיכויה בתמורה שקיבלה התובעת בפועל ממכירת הרכבים שהוחזרו לידיה (ראו בין היתר סעיף 7 לסיכומי התובעת). יחד עם זאת, הנתבעים לא העלו כל טענה שלפיה בעקבות אי עמידתה של הנתבעת 1 בתשלומים החודשיים והשבת הרכבים, היה על התובעת לחשב את חובם לפי סעיף 16.5 להסכמים שנחתמו. נהפוך הוא, לטענת הנתבע 2 הוסבר לו לאורך כל הדרך שמדובר בעסקאות הלוואה לרכישת רכבים "כמו בבנק", ומכאן שלשיטתו, במקרה של אי עמידה בתשלומים אכן היה על התובעת לחייב את הנתבעת 1 ביתרת החוב בגין התשלומים שלא נפרעו, ולקזז מסכום זה את התמורה בגין הרכבים שהוחזרו. מכאן שהמחלוקת בין הצדדים מתמצה למעשה בגובה יתרת החוב של הנתבעת 1 ולסכום שהיה על התובעת לקזז מחוב זה בגין החזרת הרכבים. על כל פנים, הנתבעים לא הציגו תחשיב כלשהו המתייחס לסכום החוב שלהם כלפי התובעת אילו היה מחושב לפי סעיף 16.5 להסכמים הנ"ל, ולא הוכיחו כי סכום זה נמוך מהסכום שבו חויבו לפי התחשיב שנערך בפועל. בהקשר זה יובהר כי על פי עדותו של מר חסון, הסכומים החודשיים ששילמו הנתבעים לאורך התקופה שהרכבים היו בחזקתם לא היו מחירים של שכירות רגילה (עמוד 21 לפרוטוקול), ולכן גם אילו הייתה התובעת מבצעת את החישוב בהתאם לסעיף 16.5 הנ"ל, היו הנתבעים נדרשים לשלם סכומים נוספים מעבר לאלה ששולמו עד למועד החזרת הרכבים, וזאת לפי התעריף החודשי בגין דמי שכירות הנהוגים אצל התובעת.

טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היא כי בחודש דצמבר 2002 נערך חישוב על ידי התובעת שלפיו יתרת החוב עמדה על סך של כ- 204,299 ש"ח, בעוד שווי הרכבים במועד זה עמד על כ- 539,000 ש"ח, ולכן משהוחזרו הרכבים לתובעת היא זו שחייבת לנתבעים סך של למעלה מ- 300,000 ש"ח. בעניין זה הפנה הנתבע 2 לתחשיב מיום 12/12/02 אשר צורף לתצהיר עדותו הראשית בנספח 2. ואולם, לא נסתרה גרסתה של הגב' עומרד בתצהירה כי המסמך שהציג הנתבע 2 הינו תחשיב קרן החוב המעותד של הנתבעת 1 לתובעת בגין שמונה עסקאות, אשר אינו כולל חובות עבר של הנתבעת 1 בסכום ניכר, לרבות חוב בגין עסקאות שכירות קצרות מועד אשר עמד נכון לחודש אוגוסט 2003 על סך של 60,308.18 ש"ח וחובות נוספים בגין חיובים שונים בעסקאות ארוכות מועד אשר עמד נכון לחודש אוגוסט 2003 ולאחר קיזוז שבוצע בגין החזרת הרכבים על סך של 262,950.77 ש"ח ו- 11,177.28 ש"ח (ראו נספחים ד-ה לתצהיר). בנוסף לכך, הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי השווי הכולל של הרכבים אכן עמד על סך של 539,000 ש"ח, וכי היה על התובעת לזכות את הנתבעת 1 בסכום זה. יודגש כי משלא עמדה הנתבעת 1 בכל התשלומים החודשיים במלואם ובמועדם ולא קיימה את כל התנאים הדרושים לצורך מימוש האופציות לרכישת הרכבים, לא הייתה התובעת מחויבת לזכות את חשבונה של הנתבעת 1 בגין שוויים המלא של הרכבים. על כל פנים, מהאסמכתאות אשר צורפו לתצהירה של הגב' עומרד בנספח ח' עולה כי התובעת קיבלה תמורת הרכבים שהושבו לידיה ונמכרו, סך של 224,681 ש"ח בלבד לא כולל הוצאות נלוות, כאשר מסכום זה יש לקזז את הוצאות התפיסה והמכירה של הרכבים וכן הוצאות שוטפות נוספות אשר הנתבעת 1 התחייבה לשאת בהם, לרבות הוצאות בגין ביטוחים וטיפולים.

מכאן שאין לקבל את טענתם של הנתבעים כי על פי התחשיב אשר צורף לתצהירו של הנתבע 2 ונערך על ידי התובעת בחודש דצמבר 2002, יתרת החוב הכוללת של הנתבעת 1 עמדה על סך של 204,299 ש"ח בלבד וכי היה על התובעת לקזז מסכום זה סך של 539,000 ש"ח.

כאמור לעיל, הגב' עומרד צירפה לתצהירה תחשיבים שלפיהם נכון לחודש אוגוסט 2003 עמד החוב של הנתבעת 1 לתובעת בגין העסקאות ארוכות הטווח, לאחר זיכוי בגין רכבים שהוחזרו, על סך של 274,128 ש"ח, ובנוסף נותר נכון לאותו מועד חוב של הנתבעת 1 בגין עסקאות שכירות קצרות טווח על סך של 60,308 ש"ח, כך שהחוב הכולל של הנתבעים לתובעת עמד על 334,128 ש"ח (ראו סעיפים י'-יג' ונספחים ד'-ז' לתצהיר). יצוין כי הגב' עומרד הודתה בתצהירה כי יש לקזז מסכום החוב הנ"ל סך של 48,000 ש"ח בגין רכב מסוג סיטרואן ברלינגו מ.ר. 3152410 שנמכר בחודש ספטמבר 2003, לאחר הכנת התחשיב (סעיף יד' לתצהיר), אך גם לאחר קיזוז סכום זה עומד החוב של הנתבעת 1 על סך של 286,128 ש"ח. מדובר בתחשיבים מפורטים אשר הנתבעים כלל לא טרחו להתמודד עימם או להציג ראיות הסותרות אותם.